היה היתה אישה, ולאישה קראו אלה.
אלה היתה בלונדינית עם עיניים כחולות בהירות ושובבות, אף סולד שחצני, גוף איתן ואצבעות של פלח.
חיוך תמידי היה נסוך על פניה ולא בגלל שתמיד היתה מאושרת אלא כי היא ידעה.
אלה ידעה הכל, ראתה הכל ובעטה בחיים בלי לעצור לרגע.
הצחוק-שיעול שלה, מהכאמל הנצחיות שלה, נשאר חקוק במוחי כחלק בלתי נפרד מילדותי.
כשמספרים לי על התינוקת שהייתי, המוטיב החוזר הוא אנטי (כנראה שאופי זה באמת מולד). עוד בעגלה אסור היה להסתכל עלי ובטח שלא לעשות פרצופים וקולות מגוחכים של תינוקות כי ישר הייתי מעקמת את הפרצוף וצווחת. האגדות מספרות שרק אמא שלי ואמא שלה הורשו להתקרב.
באחת מהנסיעות ברכבת חזרה מנהריה אמא סיפרה לי שאת אלה אהבתי מהרגע הראשון.
היא גרה בבית ממול, מעבר לכביש, בית חלומות מוקף בגדר אבן לבנה עם זקיפים כמו של טירות. יעברו עוד הרבה שנים עד שהתמימות שלי תתנפץ ואגלה שהגבר החייכן שגר איתה ולפעמים נרדם במכונית היה אלכוהוליסט מכה שפעם או פעמיים כמעט הרג אותה.
היא טיפחה ג’ונגל של ירוק ופירות בגינה וגידלה אינספור חיות מכל הסוגים כשבזכרוני חקוקה אחת מיוחדת – אליזבט האווזה, או זיזיבט, כמו שאני עוד לפני שאמרתי דברים חשובים יותר, קראתי אחריה עד שיום אחד היא נשכה אותי בטוסיק.
הבית של אלה מבפנים זכור לי כמו בקתת עץ מלאה הפתעות, צעצועים ומקומות מסתור מההורים. היא היתה אספנית כפייתית ואמנית בחסד והכל סודר באובססיביות מופתית ומרתקת.
בסוף הסלון, אחרי מעבר של דלת עץ כמו בכניסה למקומות בסרטי מערבונים, היא בנתה בר משקאות אמיתי עם כיסאות גבוהים ותמיד חלמתי שיהיה לי כזה כשיהיה לי בית משלי.
אף אחד לא ידע בדיוק בת כמה היא. אישה בלי גיל כרונולוגי ובלי ילדים שהתחתנה עם חמישה או שישה גברים שכל אחד חרט את זועותיו בחייה.
לפני קצת יותר מעשר שנים היא נעלמה לנו כשברחה מהאלכוהוליסט וכשחידשה שוב את הקשר סיפרה כי התמקמה במושב קטן ליד נהריה, ביחידה שנבנתה עבורה מעל הבית של אחותה למחצה.
הקשר באופן טבעי התדלדל וחוץ מדרישות שלום חמות בעיקר בחגים, היא נשארה כזכרון מתוק של אישה מיוחדת שפעם הכרתי.
היא כמובן לא הפסיקה את קצב החיים המטורף שלה גם כשהגיעה לגיל שבו רוב הנשים מתישבות להנות מהפנסיה שלהן על איזה כיסא נדנדה מוקפות חתולים.
התנדבה במשמר האזרחי של נהריה ופיקדה על העיר כאילו היתה מינימום מפכ”ל. כתבה שני ספרים והמשיכה לפסל, לצייר ולסרוג את סביבתה באסטטיות האופינית לה כל כך.
בנובמבר האחרון התברר לנו שהיא הסתירה את הסרטן שתפס אותה לפני שנה.
מסתבר שעברה תקופה קשה שגזלה ממנה כמה איברים פנימיים חיוניים אך כדרכה היא לא נתנה למחלה הזאת לקחת לה את האנרגיות ושמחת החיים.
עד שהיא חזרה. הארורה.
אלה אושפזה ברמב”ם לסדרת הקרנות ונסעתי עם אמא לבקר אותה.
היא רזתה מאוד וסחבה אחריה שקית של שתן במקום השלפוחית שנכרתה אבל העיניים והפה חסר הרסן עדיין היו שייכים לאותה אישה אמיצה.
עיניים של נערה צעירה אנרגטית ופורעת דרכים.
הוצפתי שוב באותה אהבה לאותה דמות שזכרתי כל כך לטובה ומאז נסעתי לשם לפחות פעם בשבוע.
לא קל לשבת במחלקה האונקולוגית ועוד יותר קשה ללכת גם אחרי יום שלם ולהשאיר אותה שם לעוד לילה של כאבים בין מנת מורפיום אחת לשניה.
היוצרות התהפכו, עכשיו היא היתה התינוקת ואני המבוגר האחראי שמסביר לה מה מעבר ליכולתה, ושתפסיק לקפוץ בלילה מהמיטה, היא נפלה. יום אחר מצאנו אותה מעשנת סיגריה של בוקר במיטה, עם החמצן בתוך האף.. היא שכחה.
לכתוב כבר היה לה קשה אבל היא אהבה להקריא לי שוב ושוב את השירים שכתבה קצת לפני שחלתה. שירי אהבה, חלקם מלאי זימה ובין לבין משלימה לי פערי מידע על כל הגברים שעברו דרכה ואז מקללת שאפילו להזדיין היא כבר לא יכולה.
אח”כ גם לזה לא היתה לה סבלנות והיא רק סרגה.
סיפקנו לה הרים של צמר והיא יצרה בקדחתנות פריטים שונים וצבעוניים ודיברה על כך שעוד רגע היא תחלים ויגיע הקיץ ונקים דוכן בתל אביב בו נמכור את כל מה שהיא הכינה בזמן המחלה, אבל ידעתי שאלה מעולם לא הסכימה למכור את הדברים שעשתה במו ידיה, היא רק חילקה וגם זה למעטים מאוד מבין האנשים שאהבה.
לפעמים באמצע משפט היא היתה נרדמת, עם המסרגות ביד, כמו עשתה פאוז לכמה דקות ואז מתעוררת, מחייכת כאילו כלום לא קרה וממשיכה.
עד הרגע האחרון העולם עבד לפי לוח הזמנים שלה.
כשנגמרה סדרת ההקרנות היא חזרה הביתה למושב.
אמא ואני נסענו כמעט כל שישי ברכבת לבקר אותה ולרגע היה נדמה שהיא פורחת חזרה בין החפצים שלה, חוזרת לעצמה. לבושה בהתאמת צבעים בבגדיה המיוחדים, לא משנה שהיא סוחבת אחריה שקית פיפי, העיקר שהקרוקס והלק יהיו בצבע המתאים. מתרוצצת חסרת שיווי משקל בין העציצים על הגג, תולשת עלים שהצהיבו ומתלוננת על כך שאין מי שידאג להם מלבדה.
זאת כמובן היתה שירת הברבור האחרונה.
שעות הכאבים הלכו והתארכו, הימים החלו להתבלבל לה והחיוכים נראו כאילו נמתחים רק עבורינו, כמו משדרת עסקים כרגיל, אל תדאגו לי. מינון המורפיום עלה והוכפל משבוע לשבוע ובביקור האחרון כבר לא הצליחה לעבוד עלינו. היא סבלה.
בין בכי לאנחה עדיין חייכה ודיברה בציניות הרגילה אבל ברכבת הביתה שתקנו אמא ואני בידיעה.
ביום ראשון היא כבר ביקשה לבית חולים.
ביום שלישי בבוקר אחותה התקשרה ואמרה שכדאי שנבוא.
10 דקות לפני שהרכבת הגיעה לתחנה הטלפון צלצל וראיתי את אמא שלי עושה משהו שלא ראיתי 15 שנה, בוכה.
לא!! אנחנו תכף מגיעות, היא לא יכולה לחכות עוד קצת?..
אמא שלי נשברה כמו ילדה קטנה.
אבל אלה לא חיכתה.
את הדקות האחרונות של הנסיעה העברנו שתינו בדמעות של חוסר אונים.
אנשים סביבינו, כל אחד בעניינו הוא, ממשיכים לדבר בטלפון או לאכול משהו או לקרוא או סתם לשתוק, לא יודעים שזה נגמר.
היא שכבה במיטה.
אמא אמרה שהיא נראית ישנה, שלווה ואני רק בהיתי בפנים שהחלו להשתנות וחשבתי על הדקות האחרונות ואיך ההרגשה.
אמא אמרה שהיא עוד היתה חמימה אבל אני לא העזתי לגעת, היא כבר היתה גופה.
הבטתי בה ממרחק ביטחון, אין מילה אחרת לתאר את העמידה שלי שם, מן קפאון בלתי נשלט בפני גוף ללא חיים. מבחינתי היא כבר לא שם, אך כאילו יש למוות כח לקחת אותי איתו אם אתקרב יותר מידי.
ישבנו שם עם הגוף שלה עד שלקחו אותה למטה למקרר.
דיברנו עליה, עיכלנו, בכינו, צחקנו מזכרונות של דברים שאמרה או עשתה ועל שאנחנו יושבים באונקולוגית ליד גופה שנרקבה לה מסרטן ועדיין בא לנו סיגריה.
אלה תמיד תישאר האישה הכי מיוחדת שהכרתי, והמתה הראשונה שראיתי מקרוב.
האישה שאפילו אמא שלי לא העזה להתווכח איתה.
האישה שהביכה אותה כשאמרה לידה ‘כוס’ ועשתה לה לבכות כשעזבה את העולם.
יהי זיכרה ברוך
