עדיין מחכה.
לזה שיאהב אותי כמו שאני ולא כמו שיתאים לו שאהיה.
לזה שירצה כמוני, לצאת מעורו רק כדי שאוהב אותו.
לזה שאוהב כי הוא טוב אלי ולא כי הוא ממלא את המקום של זאת שרציתי שתאהב אותי רק כי אני שלה.
את זה שאהיה שלו.
איפה מוצאים אותו? את זה שארצה וירצה אותי. רק אותי, שאספיק לו.
את זה שלא אוריד דמעות בגללו, ואם כן הוא ידע לנשק אותן ולהבטיח שיהיה יותר טוב, בשבילי. כי אני עולמו.
את זה שיגרום לי להרגיש חשובה, אהובה, מספיקה.
את זה שיחליף את הגוש בגרון, שילטף את הפחד ויתן לי ביטחון. בי, בו, בעולם.
הוא לא קיים
אהבה זה שהוא זוכר בדיוק מתי ואיפה הכרנו ומה בדיוק אמרנו אחד לשניה למרות שהיינו שיכורים וזה היה ממש מזמן.
אהבה זה שהוא מתכנן שנעשה דברים ומבטל בשבילי דברים אחרים.
אהבה היא מרק עגבניות עם עירית (כי אין בזיליקום), ומרק כתום שהוא מועך עם כוס (כי אין בלנדר).
אהבה זה שהוא יוצא לעשן בבוקר מחוץ לחדר.
אהבה זה שהוא רוצה לישון עם החתולים ולא מפריע לו לאכול גלגלי שיער קטנים.
אהבה זה שהוא מחבק אותי במיטה עוד 5 דקות בבוקר למרות שפעם אי אפשר היה להחליף איתו מילה ורוצה שאחבק אותו חזרה.
אהבה זה שהוא לא מוכן שאהיה עצובה.
אהבה זה שהוא מקדיש לי שירים.
אהבה זה שהוא מקנא לי ובודק כל הזמן אם אני מקנאה לו גם.
אהבה זה שהוא לא מותר עלי גם כשאני משתגעת וכועסת.
אהבה זה להחליף ביחד מצעים ולהתנגב באותה מגבת ולצחצח באותה מברשת ולהחליף מידי פעם בנינו תחתונים וגרביים.
אהבה זה כשקוראים אחד לשני את הספרים, והצ’אטים והאסמסים והדיאמים.
אהבה זה שהוא לוקח אותי להורים שלו ורוצה לבוא איתי להורים שלי, ואפילו נהנה ובא עוד פעם.
אהבה זה שהוא עושה לייק בפייסבוק לאבא שלי ולאחותי.
אהבה זה שהוא מספר לי מה מפחיד אותו ומקשיב לפחדים שלי ואיכשהו אנחנו לא מפחדים אחד עם השני.
אהבה זה שמאז שאנחנו טובים אחד לשני אני לא רוצה יותר לברוח לסמים.
אהבה זה שהוא מפליץ לידי ומחכה ליום שאעשה את זה גם.
אהבה זה שהוא מוריד לנו סרטים.
אהבה זה שהוא מתעקש לקרוא לי בשם חיבה שאני לא אוהבת ואחרי כמה ימים אני קוראת בשם הזה לעצמי.
אהבה זה שהוא בא איתי למקומות שאני רוצה ללכת גם אם זה לא מענין אותו.
אהבה זה שאני יודעת מתי הוא צריך את השקט שלו.
אהבה זה שהוא מלמד אותי סבלנות, כי ככה מתנהגים לילדים.
אהבה זה שהוא מוצא את התנוחות שעושות לי לגמור ונהנה מהפרצופים והקולות שאני עושה.
אהבה זה נענע במים חמים.
אהבה זה שאחרי כמה שעות בלעדיו אני מרגישה כאילו עקרו משהו מתוכי.
אהבה זה שהוא מביט בי בעיניים ומחייך חיוך מטופש כי הוא יודע גם, אין מה להגיד. זאת אהבה
מעצבן אותי לקרוא אנשים שיש להם רעיונות טובים וניסוחים גרועים.
כאילו מי אני? שר העריכה?
אבל זה עושה לי עצוב.
עצוב עליהם שהם לא מביעים עצמם מספיק רהוט, עצוב לי עלי שאני עצלנית מידי כדי לרהט כל רעיון שיש לי, או שאין לי מספיק רעיונות.
אז אני מפסיקה לקרוא.
ואז אני מרגישה חסרה.
ואני מפסיקה לכתוב.
כי הכל תפל ואין מה שיניע אותי להקאה.
כי גם כשקורים דברים הם קורים ולא דורשים את מקומם, הם פשוט שם, ההווה, הקיים.
אני לא רוצה לשעמם, את עצמי, את העולם.*
להעיק, לילל, להיות מרירה ומסכנה.
אני לא. אני די מרוצה.
_____
*תרדי מהעץ קוראים אותך 15 איש בממוצע פלוס ילדים שמגיעים בטעות מחיפושי סקס ונוטשים מיד
מצד אחד של הסקאלה יעמדו השקטים. אלו הפאסיבים הנחבאים אל הכלים.
במקרה קיצוני הם יעלמו, יבלעו באדמה של עצמם כאילו מתו להם כך פתאום, ולי רק נותר להתאבל תקופה על לכתם עד שהזמן וההרגל מכהה את העדרם.
מידי פעם אזכר בהם, אולי בערגת געגועים וסקרנות לגורלם, ויש גם בשמחת ניצחון קטנה, הם מתו ואני עודני כאן.
הקצה השני הם המוחצנים, אלו שבונים לעצמם עוד ועוד פרצופים, חלקיקי אישיות, מחסומים. אלו שכבר לא ממש מרגישים, צולחים את החיים בתוך ענן של חשיבות עצמית וביטול האחר. במקרה קיצון הם עלולים להתפוצץ.
הגעתי ברגשות מעורבים. עוד הספקנו מיני מריבה לפני שיצאתי.
התגעגעתי להרבה דברים אצלו אבל גם ידעתי שכבר לא יהיה קליל ופשוט איתו אף פעם. התחשק לי שוב לבלות איתו, כי מה שבטוח, ללא קשר לכמות הנפגעים, הלילות איתו תמיד מעניינים יותר מכל הסתובבות שגרתית בין מסיבות או בארים.
היינו חבורה סבירה, כמו יצרו לי אזור בטוח. שתינו המון והוא עוד יותר.
מסיבה אחת ומסיבה שניה, בה פגשתי פחדנית מהסוג הראשון, שחיבקה בחמימות כאילו לא עברה שנה, ועוד שתיה, והחומה נשברה.
הוא אמור לטוס רחוק לתקופה קצרה מטעם העבודה ואני יודעת שהוא מפחד מהטיסה, אבל דיבר על מוות ודאי, החליט שלא יחזור משם. דיבר על חבר אחר שמת וכמה פתאטי זה היה, הוא לא מסכים שאבוא ללוויה ואני נרטבת פתאום ומגלה שהוא בוכה. הוא מפחד והוא מצטער, הוא אוהב אותי והיה צריך להתנהג אלי טוב יותר. הוא בוכה ואני יושבת איתו, מלקקת לו את הדמעות, מנשקת אותו כמו ילד קטן על העיניים והוא מחזיק אותי חזק ומתחנן שלא אעזוב.
מי אתה?
אני אוהב אותך, הוא חודר לתוכי, אף פעם לא אהבתי כמו שאני אוהב אותך. את החברה הכי טובה שלי. בשבועיים שלא דיברת איתי ולא ראיתי אותך הרגשתי לבד כל כך, נכנס, יוצא, נאנח, אני רוצה להיות רק איתך, שתישני איתי כל לילה, שתאהבי רק אותי. אני מפעילה קונטרה ומיישרת את הרגלים כמו שהוא אוהב. אני רוצה לעשות לך ילד, אני רוצה שתיהי האמא של הילד שלי. הוא יהיה כל כך יפה הילד שלנו, אני רוצה לגמור בתוכך כדי שתיכנסי להריון. מאז שאני מכיר אותך אני רוצה לגמור בתוכך בלי קונדום. שתיהי שלי לתמיד. הוא דוחס את המידע בקצב מהיר עם הזין שלו, עוד מילה ועוד מילה, ואני לא יכולה לעצור את השטף. ‘אל תאמיני לו, הוא שיכור’ המציאותית שבנינו מפריעה לי להזדיין בשקט. ‘אבל בגלל שהוא שיכור הוא אומר את האמת, לא?’ התמימה עונה לה מאוהבת. ‘את שיכורה בעצמך’, היא לא נשארת חייבת והוא ממשיך, אני רוצה שתבואי ביום שישי להורים שלי. אני אוהב אותך והגיע הזמן שהם יכירו אותך, תגידי לי שאת אוהבת אותי, את אף פעם לא אומרת לי, רק כשאני מכריח אותךךך אך אך אך, הוא מתנשף ומזיין. כבר לא יכלתי לשמוע, הוא דיבר כל כך מהר וכל כך הרבה ולמרות שהייתי רטובה כהלכה התחיל להרגיש לי לא נעים בחיכוך. סובבתי אותו על הגב, מנסה להכתיב את הקצב, אולי לשנות אוירה, את רוצה לרכב עלי, אהובי, כן שבי על הזין שלי שמתאים לכוס שלך בדיוק כי נוצרנו אחד לשניה, תרכבי עלי אהובי, כמו שאת אוהבת, זייני אותי, את כל כך יפה, מבפנים ומבחוץ, כבר שנתיים אני אוהב אותך, מהרגע הראשון שראיתי אותך בשירותים, ידעתי באותו רגע, כל כך ידעתי, שאני אוהב אותך, הוא מפמפם ומפטם את מוחי במילים האלו ללא הרף. הזין יוצא החוצה, קצת מתחיל להמאס לי, אני עייפה ושיכורה ובכלל לא התכוונתי להזדיין איתו, מסתובבת על הבטן.
אתה סם בשבילי.
אף פעם לא חשבתי אחרת.
ואני אוהבת את השקרים שדיברת אלי,
בזמן שהבטת ישירות לתוך עיני.
זו לא אקסטזה אבל זה טוב יותר מקוקאין.
ואתה יודע
שאתגעגע אליך
כשלא תהיה,
אבל אני לא מצוידת למשחק הזה.
אתה יודע שהמילים שלך, הן כבר לא משמעותיות בעיני.
הן רק נועדו על מנת לפטם את הטרף.
וכשיגיעו זמנו, תיקח אותו לבית המטבחיים,
תשסף את גרונו ותמשיך בדרכך.
—
מישהו בפייסבוק שלי פרסם את השיר הזה אתמול, ופתאום קלטתי עד כמה הוא שר את החודשים האחרונים בחיי.
אתה רע לי כמו שרק אני יודעת לבחור ולקח לי זמן אבל התפכחתי.
עצרתי את הרכבת וירדתי. מה זה ירדתי, קפצתי כל עוד נפשי בי.
כן, גם אני קראתי את הפוסט למטה. הפעם זה סופי.
.אפילו עשיתי לך הייד
בי
שלום אהובי,
אני מניחה שהגעת לכאן לקבל הסברים, אחרי הכל אתה שלחת אותי לכאן כשחשבת שאני מאבדת כיוון.
אתה הרי יודע הכל, בוחן כליות ונפש, בעל עיני רנטגן לתוך הנשמה שלי, קורא אותי כמו הגדה של פסח ומשחק בי כמו מריונטה לפי מצב הרוח.
אז לא יקירי, אני לא חשה צורך להסביר.
אם אתה מספיק חכם כדי להפעיל עלי מניפולציות, ודאי תצליח לפתור את החידה הזאת.
יותר מזה, יש לי אפילו תאוריה חלופית שתוציא אותך גבר – אתה באמת אוהב אותי, אבל הטבע שלך לא מאפשר לך להיות בסדר איתי, אז כדי להציל אותי שלחת אותי לכאן, להתחשבן עם עצמי ולהבין שאתה ממש ממש לא טוב בשבילי.
כן, כמו שחשבתי. סתם בלבול חולף.
אתה גבר של מילים יפות, רהוטות, חסרות תוכן ורבות השפעה.
מילים שאתה שופך לשוא כדי להשיג את מה שכבר הרווחת לא ביושר.
אם אני בוחנת את החלקים החיוביים של הענין אז לפחות הגעתי לכאן.
בלבלת אותי מספיק טוב כדי לחזור אל הקוביה הבינונית שלי ולהשריץ איזה פוסט, שיהיה מחורבן, שיהיה קצר, לא משנה, העיקר שיוריד כבר את הפוסט הקודם מלהיות הדבר הראשון שנתקלים בו.
פוסט כל כך לא אפייני לי וכל כך אני בעת ובעונה אחת.
אני מנסה להבין איך הצלחת, איך חדרת את שכבת ההגיון, חמקת ממנורת המודעות ונכנסת לי ללב. מי אתה בכלל שתעשה בו מה שנעים לך, באיזו זכות?
אני כמו כבשה תמימה מספרת לעצמי שהכל בשליטה ומדממת ביך ידיך בהנאה צרופה, כאילו לא למדתי כלום. כאילו לא סיימתי בהצטיינות את תוכנית הלימודים “הכל אודות גברים פסיכיים בכרך הגדול”.
משהו אצלי עדיין צמא לחום פיזי ומילים אוהבות כמו כדי לרפא פצע, ואני מתנדנדת בין המבוכה על כך שאני צריכה את זה כל כך ובין האשמה על כך שאני מחפשת את זה במקומות הלא נכונים ומהמניעים הכי שגוים.
האמת שהייתי צריכה להבין שמשהו קורה פה.
נדיר שאבא מתקשר אלי באמצע השבוע ככה סתם. את התקשורת הסלולרית אני מתחזקת לרוב, עם המלכה האם, שמיצגת את שניהם בכבוד.
בכל אופן, הוא עידכן אותי שבשבת בערב אנחנו נפגשים עם המשפחה של מותק, החבר של אחותי (לא פעם ראשונה), כי הילדים נוסעים לחודש לחגים..
סבבה, בשר אכול כפי יכלתך לא רע לי.
בשבת בצהרים סבתוש התקשרה – קצלה, אני רוצה לבקש שתבואי אלי עם האופנוע וניסע ברכב שלי ביחד לארוחת הערב. אוקי, אולי לא שמעתי טוב, מה זאת אומרת? את באה? (היא והמלכה האם לא נפגשו שנה) – נו בודאי שאני באה, זאת הנכדה שלי (היא, אחותי), טוב שאבא שלך טורח להזמין אותי.. לא התכוונתי לתת לה להכניס אותי לפינה הזאת – טוב, ברור, אני אגיע אליך.
קבענו שעת יציאה.
הטלפון הבא היה כמובן לאדון אבא המוזר שלי – תגיד לי, אמרת לסבתא לבוא?!? עוד לא נפל לי האסימון.. – תקשיבי little, יש משהו שעוד לא סיפרתי לך בקשר להערב, התישבתי, מותק הולך להציע לאחותך נישואין. עצר לי הלב.
לקח לי יומיים ושיחה עם השניים היחידים שמרשים לי להגיד גם את הדברים הכי קשים, להבין שאני מתרגשת בשבילה.
כן זה מוזר, היא כולה בת 23, זה המותק הראשון והיחיד שלה, והיא כל כך שונה ממני.
אבל מגיע לה, זה סיפור האהבה של חייה. הוא הציע לה על צוק מעל הים, אירגן את כל המשפחות והחברים, ורק אני לא ידעתי כדי שלא אגלה לה.
אולי אם הייתי יודעת קצת קודם הייתי מתרגשת איתה כבר ביום שבת אבל באותו ערב פשוט קפאתי.
מערבולת של רגשות שגרמו לי רק לרצות להקיא.
אולי עוד יום ואני אוכל גם להתקשר ולאחל לה מכל הלב, מזל טוב.
